פסק-דין בתיק ע"א 9605/03

השופטת מ' נאור:

1.        לפנינו ערעור על החלטתו של המשיב 1, שר הבריאות, להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של 8.5 שנים, ולחלופין על תקופת ההשעיה שקבע. המערער הוא מומחה לפסיכיאטריה של הילד והנוער. בשנת 1996 הוגשה נגד המערער קובלנה על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות. המערער הואשם בניצול מעמדו כרופא לצורך סיפוקו המיני לאחר שקיים, על פי הנטען בקובלנה, יחסי מין וקשר מיני עם שני מטופלים צעירים, ע' ו-ג', בתקופה בה התנהלו בינו לבין כל אחד מהם יחסי מטפל-מטופל.

2.        ועדת הקובלנה שדנה בעניינו של המערער החליטה, ביום 30.1.2002, לזכות את המערער בכל הנוגע למטופל ע', לאחר שנותר אצל הועדה ספק לגבי השאלה האם הקשרים המיניים - שלכל הדעות התקיימו - היו בתקופה בה שררו בין השניים יחסי מטפל-מטופל. לעומת זאת קבעה הועדה כי המערער קיים משך תקופה ארוכה יחסי מין עם ג' בעת ששררו בין השניים יחסי מטפל מטופל. המערער הורשע, ביחס ל- ג', בעבירה של התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה, עבירה לפי סעיף 41(1) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976. הועדה המליצה ביום 22.6.2003 לשר הבריאות להתלות את רישיונו של המערער לתקופה שלא תפחת מחמש שנים ולא תעלה על עשר שנים. שר הבריאות החליט להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של 8.5 שנים מיום 1.11.2003. הערעור מופנה, כאמור, נגד ההרשעה ולחלופין נגד חומרת העונש. החלטת ההתליה עוכבה, בהסכמה, עד ההכרעה בערעור.

3.        גדר המחלוקת בפני ועדת הקובלנה היה זה: המערער הסכים ש-ג' טופל על ידו מעת לעת במסגרת המרכז לבריאות הנפש טלביה במהלך השנים 1982-1984; עוד הסכים כי מאז 1990 קיים יחסי מין עם ג'. לדבריו, ג' פנה אליו ב-1990, על רקע חברתי, לאחר מות אמו של ג' והזמינו לביתו, וכך התגלגלו הדברים שהם קיימו יחסי מין. בעת ש-ג' היה מטופל - לא קוימו יחסי מין. עמדת המדינה היתה כי ג' היה מטופל על ידי המערער משך שנים רבות במהלכן קיימו ביניהם יחסי מין.

4.        לדעתי יש לקבל את הערעור. לא ניתן, בנסיבות הענין כפי שיפורטו, לסמוך ידינו על הממצא שקבעה הועדה בעניינו של ג', ולפיו קוימו יחסי המין בזמן קיום יחסי מטפל-מטופל או בסמוך לכך.

5.        ברגיל אין מקום להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה ועדת הקובלנה שראתה את העדים והתרשמה מהם. ואולם, בענייננו, וכפי שנראה, קביעת ועדת הקובלנה איננה מבוססת על התרשמותה מהמערער ומ- ג', אלא על מכתבים מסויימים שכתב המערער למוסד לביטוח לאומי. לדעתי, אין להשתית בנסיבות הענין על המכתבים, ממצא בטוח ולפיו בעת כתיבתם היו יחסי מטפל-מטופל בין המערער לבין ג'.

הנמקת ועדת הקובלנה

6.        הנמקת ההרשעה בעניינו של ג' לקונית היא, ואביא אותה כלשונה:

"21. בעדותו בפנינו העיד ג' כי היו בינו ובין הנקבל יחסי מין במשך תקופה ארוכה שהיתה משולבת עם הטיפול. הנקבל מצידו אמר כי הכיר את ג' לצורך קשר מיני אחרי שחדל לטפל בו. עם זאת, מהמסמכים ק/8 ו-ק/12 שהוגשו לנו עולה בבירור כי הנקבל טיפל בג' גם אחרי שנת 1990.בנקודה זו אנו מעדיפים, לפיכך, את גירסת הקובל על גירסת הנקבל, וקובעים כי הנקבל קיים יחסי מין עם ג' בד בבד עם הטיפול בו.

22. לפיכך, אנו קובעים כי הקובל הוכיח את העובדה כי הנקבל קיים עם ג' יחסי מין באופן שגרתי בעוד הטיפול הרפואי בו נמשך עד שנת 1996.

23. ... הקובל [הצליח] להוכיח ... את טענותיו בעניין ג'. אנו קובעים כי הנקבל אמנם ניצל את יחסיו הטיפוליים עם ג' כדי להגיע לקיום יחסי מין איתו במהלך הטיפול בו. בכך פעל הנקבל בדרך שאינה הולמת רופא מורשה, ואנו סבורים כי אין מנוס מהרשעתו בעבירה על סעיף 41(1) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], דהיינו בהתנהגות שאינה הולמת רופא מורשה." [ההדגשות הוספו; השם המופיע במלואו בציטוט - קוצר - מ"נ]

7.        מילת המפתח בציטוט שהובא היא "לפיכך"; קבלת גרסת ג' איננה נובעת, לפי האמור בהכרעת הדין, ממתן אמון בה אלא ממה שעולה "בבירור" מהמסמכים. המוצג ק/8 שהוזכר בהכרעת הדין הוא מכתב שכתב פרופ' גינת, מנהל המרכז לבריאות הנפש טלביה, ביום 21.8.1996, ממנו עולה כי ג' לא היה באשפוז במוסד, אך היה בחדר המיון בתאריכים 12.9.1982, 6-7.8.1983, 13.2.1983 ו- 28.3.1984. בכל פעם פגש אותו רופא אחר אך שמו של המערער עלה כרופא המטפל וההחלטות לגבי ג' התקיימו בתיאום עם המערער. ממכתב זה עולה דווקא כי אחרי שנת 1984 אין רישום כלשהו לא בענין פנייתו של ג' לטלביה ולא בענין טיפול של המערער בו. עד כאן הכתובים תומכים לכאורה דווקא בגרסת המערער.

           לעומת זאת, המוצג ק/12 הנזכר על ידי הועדה הוא חלק מסדרת מסמכים דומים בניסוחם, שלושה במספר, שהיפנה המערער למוסד לביטוח לאומי במועדים שונים בין השנים 1991 עד 1996. המכתבים נכתבו בתמיכה לבקשתו של ג', כי המוסד יכיר בו כנכה. הועדה הסתמכה על ק/12, בו נאמר, בחלקים החשובים לענייננו:

"הנ"ל מוכר לי מטיפול בו במשך שנים רבות, מאז היותו כבן 18. לכל אורך השנים היה בקשר אתי, לעתים שיקומי ולעתים טיפולי, על רקע של מופרעות נפשית מתמשכת.

מדובר בבחור מרקע ביתי וקשה. מערכת יחסים קשה בבית, אב עוור אשר נטש את הבית לפני שנים רבות, וג' היה בקשר בעיקר עם אמו, תוך עזובה נכרת. גם בגיל צעיר לא השתלב [במסגרות] חנוכיות רגילות, נפלט מהן, והתחנך במסגרות של חינוך מיוחד ומסגרות פנימיתיות. היתה גם הסתבכות בעבירות בהיותו כבן 18, אשר לא חזרה לאחר מכן. בתקופה זו גם קיבל פטור משרות צבאי, ואז הופנה אלי.

לאורך הטיפול נוצר קשר טוב, עם עליות וירידות לאורך השנים, אך היה כל התקופה בקשר, לעתים טיפולי יותר, ולעתים תמיכתי. לכל אורך השנים, לא קיבל טיפול תרופתי כל שהוא...

...

נראה לי כי מדובר בנכות קשה וממושכת, אשר לאור המהלך הממושך והעיקש שלה, הכשלונות בשקומו בעבר, חוסר יכלתו לתפקד ולהשתלב במסגרת החברה הרגילה, מצדיקה הכרה בו כנכה, על ידי המוסד לביטוח לאומי."

           אכן, המעיין ב-ק/12 יתקשה שלא להתרשם, כפי שהתרשמה הועדה, כי המערער יצר בו מצג כלפי המוסד לביטוח לאומי, לפיו טיפל ב-ג' לאורך שנים ארוכות. גם מכתב מאוחר יותר, ק/13 מיום 19.5.1996 (שאינו נזכר על ידי הועדה) פותח במלים: